פרולוג: שומר האלונים – ארבע צופה מראש ההר

מן הפסגה הגבוהה והנישאה ביותר בקרית ארבע, עמד ארבע, אבי משפחת הענקים. גופו היה מוצק כאבן הגיר של ההר, ועיניו הנשרים שלו חרכו את המרחקים. הוא הכיר כל ואדי, כל צוק, ובעיקר – כל אלון עתיק בארץ הזו. עבור ארבע, האלונים היו השליטים האמיתיים של הנוף, עדים אילמים לחילופי הדורות.

יום אחד, רוח צפונית נשאה עימה שמועה. באלון מורה אשר במקום שכם – שם, בחורשת האלונים המפוארת והקדושה של הצפון – חנה נווד זר. ארבע, שחושיו היו מחוברים לאדמה, הרגיש את הרעד: שם, תחת צמרות האלונים המצלילים, נראה אלוהי השמיים אל הנווד הזה והבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

"מי האדם שמדבר עם הרוחות באלון מורה?" נהם הענק הזקן לעצמו.

הוא המשיך לעקוב אחריו בעיניו האדירות לאורך דרך הגב. הוא ראה את הנווד ואנשיו מעתיקים את אהלם דרומה, אל ההר החשוף שבין בית אל ובין העי, בונים שם מזבח וקוראים בשם אלוהיהם. ואז, כשהרעב הכה והפך את ההר לישימון, צפה ארבע בשיירה הקטנה מדרימה, חוצה את נחלותיו ונעלמת כמו רוח רפאים אל מעבר לאופק המדבר, אל אסמי התבואה של מצרים.

שנים עברו. ארבע לא שכח את האיש. יום אחד, האדמה שוב רטטה תחת כובד משקל משונה.

על דרך האבות, בנתיב החזרה ממצרים, צעדה אותה שיירה – אך היא כבר לא הייתה שברירית. ארבע הביט מלמעלה וראה מחזה מרהיב: נחיל עצום של מקנה, בקר, גמלים, ומשרתים. האיש, אברם שמו, חזר "כבד מאוד, בכסף ובזהב". הוא חלף על פני קרית ארבע, פניו צפונה, חוזר אל המזבח הישן שבין בית אל לעי. שם, ראה ארבע את אברם נפרד מאחיינו לוט ברוח אצילית, מוותר על כיכר הירדן הפורייה ונשאר נאמן להר.

ואז, קרה הדבר שארבע חיכה לו. אברם הבין שעל ההר החשוף של בית אל אין לו תוחלת. הוא חיפש את צילם של העצים הגדולים, את המקום שבו האדמה עמוקה והשורשים חזקים. הוא פנה דרומה, והגיע אל נחלת בנו של ארבע.

שם, בחברון, חיכתה לו חורשת אלונים מפוארת לא פחות מזו שעזב בצפון – אלוני ממרא.

כשאברם תקע את יתדות אהלו תחת צמרות הענק הירוקות, הביט ארבע בשלושת בניו החסונים – ענר, אשכול וממרא. "האלונים של הצפון שלחו אותו אל האלונים שלנו," אמר להם בקול רועם כרעם מתגלגל. "האיש הזה איננו סתם נווד. אלוקים איתו. רדו אליו, כרתו עימו ברית, והיו לו לעיניים."